<h1>מחזור ויטרי סימן תקי"ז הלכ' ס"ת מרבינו יעקב ב"ר מאיר</h1>
<h2>דף נד:</h2>
אין כותבין אלא על עור בהמה טהורה וחיה טהורה בכלל. וצריך לעבד העורות לשמן. ואם לא עבדן לשמן פסולות כדאמרינן בהניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] גוילין שלו לא עיבדתים לשמם ופסלוה. ואם תאמר לית הילכתא הכי. דהא קיימא לן בסנהדרין [מ"ח ע"ב] פ' נגמר הדין כרבא דהוא בתראה. ועוד דפסקינן התם בהדיא הילכתא כוותיה דאמר הזמנה לאו מילתא היא. ומוקמי כתנאי. דתניא ציפם זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשירות. אע"פ שלא עיבדן לשמן. ומפרש רבינו שלמה דקסבר האי תנא כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא. ודמי לאורג בגד למת. דאמר רבא מותר בהנאה. ורשב"ג אומר אף על עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמם. סבר כאביי דאמר הזמנה מילתא היא. וכיון דמכשר רבא ות"ק בלא עיבוד לשמן בעור של בתי תפילין. כתיבה לשמה ועיבוד במקום כתיבה נמי לא בעי. כדמוכח בשילהי השולח גט [מ"ה ע"ב] דתניא התם. ומעשה בגוי אחד שהיה כותב ספרים בציידן. והתיר רשב"ג ליקח ממנו. ופריך רשב"ג עיבוד לשמן בעי. כתיבה לשמה לא בעי. ומשני בגוי שחזר לסורו מחמת יראה. דמכוין לשמה. מכלל דלת"ק אתי שפיר. דכיון דלא בעי עיבוד לשמה מותר ליקח מגוי. הרי לך לרבא ולת"ק דלא בעינן עיבוד לשמה [ולא כתיבה לשמה] מותר ליקח מגוי גמור. (הרי לך לרבא ולת"ק דלא בעינן עיבוד לשמה ולא כתיבה לשמה). ואם באת לתרץ לאביי תנאי היא ואיהו דחיק מוקי אנפשיה התם אבל לרבא לאו תנאי היא. הא ליתה. דא"כ הוה ליה למימר לאביי ודאי תנאי היא לרבא מי לימא תנאי היא. והוה ליה לשנויי. דהכי אורחא דתלמודא. אלא נ"ל לעולם בעינן לשמה ופי' רבנו לא ישר בעיני אלא ה"פ דשמעתא נגמר הדין. תנאי היא דתניא ציפן וגו'. על עור בהמה טמאה כשירות. אע"פ שלא עיבדן לשמם. דקסבר ת"ק כאביי דאמר הזמנה מילתא היא. ואין צריך עיבוד לשמה. דהזמנה דאחר עיבוד סתם קיימא במקום עיבוד לשמה כיון דמילתא היא והזמנה דאחר כתיבה סתם הויא ככתיבה לשמה. רשב"ג אומר אף על עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמה. דהזמנה לאו מילתא היא כרבא. ולא קיימא הזמנה במקום עיבוד לשמה. והילכך צריך עיבוד וכתיבה לשמה. דלשמה גמירי הילכתא כעשיית ספר תורה. ולא מיתוקמא מילתא בהזמנה גרידא. דלאו מילתא היא אלא בעיבוד. ומיהו מודה רבא דאם עבדן לשמם שמותר לכתוב עליהן שטרי הדיוטות או לטלותן על גבי בהמה. דהזמנה לאו מילתא היא עד שיכתוב עליו. וגבי אורג בגד למת נמי אי בעינן נמי לשם מת היה צריך לאורגו לשם מת. דהזמנה דבתר אריגה לאו מילתא היא לרבא אלא א"כ נגע למת אבל לאביי לא בעי אריגה לשמה אפילו אי גמרי בה לשמה דבהזמנה דבתר הכי הוי סגי. ונ"ל דשניהם מוקמי לפום ריהטייהו. אביי כת"ק ורבא כרשב"ג. וראייה גדולה הם ת'. והא לך פר"ח כשירות אע"פ שלא עיבדן לשמם. הואיל ועבדינהו לא פסיל בהו מה שעיבד שלא לשמם. דהזמנה שזימנן מתחילה לעיבוד מילתא היא כאביי. ורשב"ג פוסל עד שיעבדם לשמם. ויעשה מעשה העיבוד ממש לשמים. דהזמנה לא מילתא היא כרבא. ועשייה והזמנה בעינן ורבא ורשב"ג תרוייהו כרב חסדא ובחדא שיטתא קיימי. ר"ח ת'. נמצינו למידין שצריך עיבוד לשמה. ואם גוי מעבדן וישראל עומד על גביו ומסייעו. מסייע זה יש בו ממש. דנכרי אדעתא דישראל קעביד דאמר גמירנא מינך ובענין זה התירו הגאונים עיבוד גוי. וכתיבה לשמה בעינן. לשם תורת ישראל. אבל האזכרות צריך לכתוב לשם אזכרות כדאמרינן בהניזקין כל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובין לשמם אינן שוה כלום. ודוקא נתכוון לכתוב לשם יהודה וכתב השם צריך ליהודה להעביר עליו קולמוס ולקדשו. אבל כתב ליהודה לשם שם אחר אין צריך לקדש דהא לשם תורת ישראל נכתב ודיי בכך. ועורות נבילות טהורות מותרות. אע"פ שלא נשחטו. ויש ספרים קדמונים שמצריכין שחיטה. ולא היא. דתניא אין חוששין שמא עורות לבובים הם. ואפילו להידור מצוה לא צריך. דהא הרגו מלך דעדיף מאיספקלטור. ועל העיבוד הקשיתי במה מעבדן דלא שכיחי אפצים גבן. ולא מעבדינן בהן אפי' אי שכיחי. דאמרינן דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ ותניא אין כותבין על הדיפתרא. ואמרינן במגילה [י"ט ע"א] ובסוטה כתבה על הנייר ועל הדיפתרא כו'. עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. ש"מ דיפתרא פסול והוא הדין לספר תורה דהילכתא היא על הקלף או על הגויל. ועוד דאתיא נמי כתיבה כתיבה כמגילה וכפרשת סוטה. ומשנה שלימה היא במסכת ידים. [פ"ד מ"ה] ומייתינן לה במגילה פ"ק. [ח' ע"ב] אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על הספר ובדיו. ודייקינן מהתם דלא בעינן דיו לספרים. דמייתי מינה ראייה אהיו כותבים בסם ובסיקרא. ושמעינן מינה דלא בעינן כמו ספר אלא אפי' דיפתרא כשירה. דלית ליה להאי תנא כתיבה כתיבה ולית ליה הילכתא אלא כולה מילתא יליף במגילה מככתבם וכלשונם. כדיליף בפ"ק דמגילה ואורחייהו בקלף או גויל וכתב אשורית ובדיו. לית הילכתא כי האי מתניתא דכל כתבי הקדש דרבנן דאין בין דמגילה הוא דפליגי ארשב"ג. ופסקי בפירקא קמא הילכתא כרשב"ג דאמר אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יוונית. משום דכתיב יפת אלהים ליפת הא שאר לשון אסור. דלית ליה לרשב"ג הילכתא וכתיב כדמפרשינן. ובעי אשורית וספר ודיו כספרים. אבל מגילה אפי' יוונית לא. משום ככתבם וכלשונם. [מגילה ט' ע"א]. ומההיא דתניא בהבונה [שבת ק"ג ע"ב] איכא למשמע דלית הילכתא כי הני דכל כתבי. דתניא בהבונה או שכתב שלא (כדין) [בדיו] או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו. וההיא דמגילה ליכא לאוקומי דאזכרות במגילה ליכא דממקום אחר לאו אזכרה היא. ובשאר ספרים לבד מספר תורה ליכא לאוקומי דהא מקילינין בספר תורה טפי משום מעשה דתלמי כדמוכח במגילה. נמצינו למידין דדיפתרא אסורה לספר תורה. וגם רבינו (חיי) [האי] פסק ור"ח משמו דמעבדינן בעפצים [כדמפורש בערוך] בערך דוכסוסטוס. ונראה לי שהעור המתוקן בעבוד טוב כגון שלנו שהוא טוב ממליח וקמיח ועפצים שהוא כשר ואין צריך עיפוץ. אבל למליח וקמיח צריך עיפוץ. שאין מליח וקמיח עזים כסיד. ושריית מים שלנו. וראייה לדבריי דאמרינן בהקומץ רבה [מנחות ל"א ע"ב] קרע הבא בשתים יתפור בשלש לא יתפור. ופריך עלה. ומשני הא בחדתא הא בעתיקא. ומפרש לאו חדתא חדתא ממש ולא עתיקא עתיקא ממש. אלא הא דאפיצן הא דלא אפיצן. וכולה ההיא שמעתא בספר תורה מיירי. ש"מ בדלא אפיצן כשר לספר תורה אלא שיהא עיבוד טוב שלא יהא דיפתרא. אי נמי איכא למימר ולאכשורי אפילו דיפתרא מדתני פסילי טובא ותנא בהו בהדיא הרי אלו יגנזו. או אין קורין בו או פסיל. אבל בדיפתרא לא משתמיט לא במסכת סופרים ולא בתלמוד דליתני פסולה. והלכה דעל הקלף איכא למימר דקלף מיקרי. אבל גבי מגילה תני לא יצא משום שאר מילי טובא. דמתני בהדה ונראה דדיפתרא כשר בדיעבד וכל שכן עיבוד שלנו אלא שבמגילה החמירו בדיפתרא לומר שלא יצא. משום ככתבם וכלשונם. דאורחייהו בקמיח ומליח ועפיץ וכתב אשורית. מיכן סמכתי להכשיר עיבוד שלנו. וראייתי מהקומץ רבה. ואי משתכח בה איניש טעמ' אחרינא להיתירא אשר יראה [יגיד]. ועל שכותבים בקומוס [ובקנתוס] [ובקנקנתום] נ"ל שפסול. דתניא בהדיא בהבונה. כל הכותב שלא (כדין) [בדיו] או שכתב את האזכרות בזהב הרי אילו יגנזו. ופסקינן לעיל דהילכת' הכי ולא כי ההיא דכל כתבי. ודאין בין דמגילה. ועפצים שכותבים בהן לאו מיקרו דיו. כדא' בפ"ק דשבת [י"ז ע"ב] אין שורין דיו סממנין. וכו'. ואמרינן מאן תנא נתינת מים בדיו זו היא שרייתה כו'. מכלל דמקמי נתינת מים מיקרי דיו. והכי מפרשי' [חולין ו' ע"א] הלוקח יין לתת (יין לתת) [לתוך] המורייס או לתוך אלונתית דמקמי נתינת יין מיקרי מורייס ואלונטית. והיינו אלונטית כבריתה מותרת. [ע"ז ל' ע"א] דע"ז קודם נתינת יין. דלא חיישינן שמא (עורב) [עירב] בו הגוי יין ועפצים לא מיקרו דיו. לא קודם נתינת מים ולא אחר כך אלא נקראין עפצים ומי מלין. ונתינת גומא וברזל להשחירו לא משוי ליה דיו. דאמרי' בנדה פרק כל היד. [כ' ע"א] (ר' אלעזר) [ר' אמי] פלי קורטא דדיוטא ובדיק ואין זה בשל עפצים אלא בשלנו. ותו אמרינן התם [כ' ע"א] חרת שאמרו דיו. מהו דתימ' כי פכחותא דדיוטא. קמ"ל כי חרוותא דדיוטא. וזה חרת אינו חרתא דאושכפי [שבת ק"ד ע"ב] אלא מראית דיו שדומה לו. ותו כל מקום ששונה פסולי כתיבה תני בהדייהו עפצים ומי מי מלין. ואמרינן גבי ספר תורה בגיטין [י"ט ע"א] אין מי מילין על גבי מי מילין. והיינו דאמרי' [שבת כ"ג ע"א] כל העשנים יפין לדיו. שזהו נוהג בשלנו שמייבשין אותו ולא בעפצים. ושמן בין לגבל בין לעשן יפה בשלנו אלא שלא הורגלנו בשלנו ולא בעפיצים. ותו אמרינן כל השרפים יפין לדיו ושרף כשף מן המובחר. וזהו בשלנו (שאינו) [שאנו] שורין קליפי עץ כשף הנקרא נייר פרון ועושה ממנו דיו. ושרף אינו גומא אלא תמצית מי לחלוח קליפי עצים או מי עלין או מי הפגין הנקרא ב' שייבא כדאמרינן בפסחים [ל"ט ע"א] פ' כל שעה ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. דהיינו מי ליחלוחית הירק. בעל כרחך. והכי אמרי גבי נדה [נדה י' ע"ב] זו (שיופה) [שירפה] מצוי. אבל גומא אינה קרוייה שרף אלא קומוס. כדאמרי' בדוכתי טובא. [שבת ק"ד ע"ב, מגילה י"ח ע"ב, גיטין י"ט ע"א] קומוס. גומא. הנמצא באילנות. כעין דבש קרוש. ואע"פ שפי' ר' (חנינא) [חננאל] קומוס גומא כעין שא' כל (הנשרפים) [השרפים] יפים לדיו. לפי' מנהגו פי'. ואגב חורפיה לא עיין ביה. ואפי' לפי דבריו אם היו נותנין גומא לתוך דיו שלנו היה מצהיבו כעין וודרואלא בלע' שנותנין בדיו להצהיבו והוא קנקתום. אך לא משתמיט תנא דליתני שרף גבי כתיבה וקומוס גבי העמדת חלב. והא דאמרינן בפ"ק דנידה [ח' ע"ב] הקטף יש לו שביעית. ואמרי קיטפא פירא. דהיינו שרף הפגא. זהו שלוקחין ממי תמצית האילנות (ומביישין) [ומייבשין] אותו כעין שאנו עושין דיו. וקורין לו קטף. ויש אומ' אפרסמון ונוטף כעין שדומעין (הגפים) [הגפנים] והיינו צרי כדאמרינן [כריתות ו' ע"א] הצרי אינו אלא שרף היוצא מעצי הקטף. והוא אפרסמון ועושין נקבים באילן ששמו קטף ותולין בו כלי זכוכית ונוטפים מי ליחלוח בתוכו הנקראין שייבא. ועל שם כך שמו נטף שנוטף. והכי מתרג' צרי ולוט קטף ולטום. וכן כתב בספר הרופאים. ולדבריי לכתוב בעפצים אסור ופסול וטעונה גניזה. ותמיהני על מה סמכו רבותי' שבלותיר. אבל בדיו מותר וכשר. וגם ליתן ארמנט לתוך הדיו מותר בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא דלאו היינו (קנקנתוס) [קנקנתום] דאיפליגו ביה. אלא קנקנתום קבלה הוא בידינו מרבותינו שהוא וודילא. וכן לועזו בערוך ביטריאולא והיא היא. ציינתי הפסקים לפי דעתי למען ירוץ הקורא בו. וראיות הבאתי למען לא אטעה לאסור ולהתיר שלא כהלכה או אחד מן התלמידים מתוך פילפולו.
